למה נשים מעדיפות בוס ולא בוסית?

“Cherchez la femme” או Find the Women…..

הקלישאה הקבועה אודות נשים שאינן מקדמות נשים, אינן מפרגנות לנשים, אינן מצביעות לנשים, ובכלל מעדיפות בוסים גברים הפכה זה מכבר לסטריאוטיפית…

לא תמצאו בפורומים ובארגונים השונים העוסקים בקידום נשים אף לא גבר אחד….

לכאורה כולן חדורות מוטיבציה להשיג שיוויון מול הגברים… ומתי נתנו דעתן לעניין התייחסותן לנשים ? ואולי בעצם טוב שיש גברים..כי יש את מי להאשים…

אז הנה –כתבה מ”כלכליסט” המתייחסת לסוגיה זו, שבחרו לחקור כדי להתחקות על מקורותיה, סיבותיה….

מסתבר שנשים בכלל מעדיפות בוסים : בארה”ב 87% מהנשים מעדיפים בוס על פני “בוסית”,בישראל 50% מהנשים מעדיפות בוס גבר, גברים נתפסים כבעלי ערך גבוה יותר, הם למעשה אלה שנמצאים בתפקידים הבכירים ביותר בארגונים (כך שנשים ששואפות להגיע לשם מכוונות לגברים..) נשים בוחרות בתפקידים “רכים” ומסורתיים ומתוך כך רוחשות אהדה לגברים בזכות “עוצמם הניכרת” ,כאשר הן “עזר כנגדם”… נשים נתפשות כחתרניות, ביצ’יות, קשוחות כאשר הן בתפקידים בכירים (אולי בגלל הדרך הפתלתלה והקשה שעשו עד שהגיעו לשם?…) רכלניות (תכונה שמתקיימת אצל גברים בצמצום ניכר מאשר אצל נשים..) לא מפרגנות… (זה לא כמו בקרב החבר’ה מהצבא והמילואים, אין חויות משותפות כאלה שמייצרות “אחווה”) הן מניפולטיביות, ורבליות מדיי, דרשניות ותובעניות, לא נוטות לוותר , הן מקנאות זו בזו (כבר בגיל ביה”ס היסודי) הן יודעות לעשות “חרם” על בנות כיתתן (ואח”כ על קולגות בעבודה) ולמרות כל הרשימה הלא מחמיאה הזו- הן מביאות תוצאות עסקיות טובות יותר בארגונים. אז????

אז- למה נשים מעדיפות בוס ולא בוסית

 

“כלכליסט”, מאי 2012

שאלה קשה – ועשר תשובות לא פשוטות

  1. למה? ככה…

    כי זאת התשובה האינטואיטיבית. בשליפה, באינטואיציה, בלי להתלבט, כבר עשרות שניםנשים מעדיפות בוס ולא בוסית.חברת המחקר גאלופ שואלת את האמריקאים “בוס או בוסית” כבר מ־1953, וכאשר השאלה נשאלה לראשונה, 57% מהאמריקאיות העדיפו בוס ו־8% העדיפו בוסית. השאר השיבו שלא אכפת להן. בפעם האחרונה שהשאלה הוצגה, ב־2011, ההעדפה לבוסיות גדלה כמעט פי ארבעה, וההעדפה לבוסים צנחה בשליש, אבל עדיין רוב הנשים (39%) העדיפו בוס על בוסית )המגזין האמריקאי היוקרתי “Vault”, שמתמחה בנושאי קריירה, ערך ב־2006 סקר שבו אמנם ל־63% מהנשים לא היתה העדפה, אבל לאלה שכן – זו היתה העדפה גורפת לבוסים (28%, לעומת 9% לבוסיות). לפי סקר של UKJobs, כשני שלישים מהבריטיות העדיפו בוס, ואילו OnePoll מצא כי 63% מהנשים מעדיפות גבר כבוס ישיר.התמונה בישראל דומה. ב־2005 שאל לראשונה אתר AllJobs מועמדים לעבודה תחת מי הם מעדיפים לעבוד.

    50% מהנשים העדיפו בוס, 12% העדיפו בוסית ול־38% זה לא היה משנה. הגברים פחות מתעניינים במגדר ומחציתם ענו שלא משנה להם מי הממונה עליהם”

  2. כי זה מה שיש וזה מה שאנחנו מכירות


    בינואר השנה ערך Vault מחקר נרחב בקרב יותר מ־60 אלף איש, שבדק עם מי יעדיפו לעבוד. מסקנתו היתה שההעדפה מבוססת על נוחות. אם יש לי היום בוס, והכל נעים ונוח, למה להחליף סוס מנצח? ובאמת, לפי הסקר, 84% מהנשים שהעדיפו בוס גבר כבר עבדו תחת אחד כזה.
    ואמנם, זה לא רק מה שיש בין הרגליים לבוס הנוכחי, אלא גם האופציות. כי כשנשים מסתכלות למעלה אין שם מספיק מנהלות שאפשר להשתעשע ברעיון לעבוד איתן. רוב המנהלים, ובוודאי הבכירים, הם, ובכן – מנהלים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ב־2009 רק כ־30% מהמנהלים במשק היו מנהלות. בינואר 2011 בוצע סקר עבור הרשות למעמד האשה בקרב 290 מנהלי כוח אדם של חברות גדולות, והתברר שככל שהחברה גדולה יותר, כך יש בה פחות מנהלות. בחברות של 50–100 עובדים 44% מהמנהלים הן מנהלות, אבל בחברות של יותר מאלף עובדים חלקן צונח ל־28% בלבד.

    מעבר לכך, שיעור הנשים פוחת ככל שמצפינים בהיררכיה. בקצה הפירמידה, כשנהיה צפוף, יש מעט מאוד נשים. ויש גם סקטורים שבהם קשה מאוד למצוא בוסית שאפשר יהיה לרצות לעבוד תחתיה. לפי מדד קטליסט של שדולת הנשים וקבוצת שטראוס, רק 18% מחברי ההנהלה ו־7% מסמנכ”לי המו”פ והתפעול בחברות מדד ת”א־100 הם נשים. ייצוג המנהלות דל גם בתפקידי סמנכ”ל טכנולוגיה (18%), שירות לקוחות (19%), מכירות (20%) ושיווק (כ־30%). אז למה שמתכנתת תעדיף בוסית אם היא לא פגשה כזאת בעבודה שלה, ומקסימום יש אחת סימבולית בקצה המסדרון?

  3. כי רובנו עדיין לא כאלה נאורות

    אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו חיים בחברה נאורה ושוויונית, אבל אנחנו לא, ונשים לא פחות שמרניות מגברים. ואנשים שמרנים – יהיה מגדרם אשר יהיה – לא מצפים לראות נשים בתפקידים בכירים.

    ב־2010 ערכה MarketWatch מחקר עבור המרכז הישראלי להעצמת האזרח, שבין השאר הציג לנשים כמה מקצועות ושאל אילו מהם מתאימים לנשים. כמעט 50% מהמשיבות הצביעו על תפקידים נשיים מסורתיים ככאלה שמתאימים לנשים: עקרת בית (13%), מזכירות (10%) או “תפקידים אחרים” (24.1%) – כנראה שירותים למשק הבית, בריאות, רווחה, סיעוד וחינוך, תחומים שבהם ממילא רוב המועסקים הם נשים, לפי נתוני הלמ”ס. רק 22% השיבו שרפואה היא מקצוע מתאים לנשים, ורק 19% השיבו ניהול. באותו סקר השיבו 20% מהנשאלות שגברים צריכים להרוויח יותר מנשים כי הם המפרנסים העיקריים. אז מה הפלא שנשים חושבות שמי שמנהל אותן צריך להיות גבר?

    “לכולנו יש סטריאוטיפים ודעות קדומות. זאת מחלה, חולשה של כולנו”, אומרת ד”ר מירה חניק מהחוג למדעי ההתנהגות במכללה למינהל. “ההורים שלנו אמרו לנו משפטים מטופשים וחסרי מעוף, וגם הדור הצעיר שגדל בבית שמרני עם אמא עובדת שמע סטריאוטיפים כאלה. הם ראו את שני ההורים עובדים, אבל אבא הוא המפרנס הראשי ואמא מגיעה מוקדם הביתה למשמרת שנייה, וזה מעביר מסר”.

    חניק מאמינה שהתפיסה הזאת משתנה כי המציאות מתחילה להשתנות. “הדור הצעיר ממש אומר, ‘אל תבלבלו אותי עם העובדות’, כי הדעות שהם שמעו פעם לא תואמות את המציאות. במציאות בכל זאת יש כבר גם מנהלות כמו גליה מאור, נשות משפחת שטראוס והנדל”ניסטיות החזקות”.

  4. כי גם בעינינו כל מה שגברי שווה יותר

    ד”ר אביגיל מור, ראש התוכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית תל חי, פרסמה בשנה שעברה מחקר מרתק על הדרך שבה נתפסות מנהלות. היא הציגה ל־207 אנשים, כמחציתם נשים ומחציתם גברים, שאלון ובו תיאור של מנהל בכיר ותמונתו, והם התבקשו לייחס לו תכונות שונות. כל השאלונים היו זהים למעט פרט אחד: בחלק מהשאלונים הופיעה תמונה של אשה והתיאור נוסח בנקבה, ובחלקם הופיעה תמונת גבר והוא תואר בלשון זכר.

    מור מצאה שהנשים נתפסו בצורה שלילית יותר ויוחסו להן תכונות פחות נחשקות מאשר לגברים. למעשה, בכל הפרמטרים דורגה המנהלת כנחותה מהמנהל. רק 48% חשבו שיש לה יכולות ניהוליות, לעומת 80% שייחסו אותן למנהל. היא קיבלה ציונים נמוכים יחסית בתכונות כמו עוצמה (51% לנשים לעומת 90% לגברים), יוזמה (56% לעומת 94%) וחוכמה (48% לעומת 87%). למעשה, הנשים נתפסו כמניפולטיביות, מתנשאות, מאיימות, מפחידות ומסרסות יותר מהמנהלים. וזה, כזכור, כאשר תיאור המנהל והמנהלת היה זהה לחלוטין.

    בחלק השני של השאלון הוצגה רשימת מחקרים, שלכאורה מבוצעים באוניברסיטה גדולה, מחציתם “נשיים” ומחציתם “גבריים”, לפי הסטריאוטיפים המקובלים. הנשאלים התבקשו לייחס כל פרויקט לחוקר או חוקרת, ולדרג עד כמה חשוב להמשיך בו במקרה של קיצוצים תקציביים. גם במקרה הזה נתנו הנשאלים לג’נדר לקבוע. הם ייחסו לגברים את הפרויקטים בעלי הערך הציבורי, והמליצו לחתוך בתקציבים של פרויקטים שהאמינו שבראשם עומדות חוקרות. בעמדות האלה החזיקו נשים וגברים במידה די דומה. אז אם זה מה שנשים חושבות על מנהלות, למה שיבחרו בהן כבוסיות?

    “זה מתחיל בגיל צעיר”, אומרת מור. “כשאבא הוא המפרנס ואמא המטפלת הראשית, ואומרים לילד ‘חכה־חכה שאבא יגיע הביתה’, אבא הוא הסמכותי יותר. הילדים לא תופסים את שני ההורים כמתאימים למלא את כל התפקידים. במחקרים אנחנו מוצאים באופן עקבי שכל מה שגברי נתפס כרב־ערך יותר”.

  5. כי אנחנו רגשניות והמנהלים הם מנהיגים

    ב־2011 פורסם במגזין המשפטי האמריקאי ABA מחקרה של פיליס בטלן, פרופסור למשפטים בשיקגו־קנט, שבדקה את הקרביים הרגישים של היחסים בין עורכי דין למזכירות המשפטיות שלהם. רק 3% מהמזכירות המשפטיות – פונקציה שהיא בין עוזרת אישית למשפטנית זוטרה – השיבו שהיו רוצות לעבוד עבור עורכת דין, ורוב גורף של 50% העדיפו לעבוד עם עורכי דין. לשאר לא היתה העדפה.

    יותר מהממצאים, מרתקים ההסברים שלהן: “נשים קשות יותר לעוזרות שלהן, הן הופכות כל דבר לאישי”, אמרה אחת. “הן כאב ראש!”, הצהירה אחרת, “יותר מדי רגשיות ודורשות”. “הן רעות כי הן מנסות להיות כמו העמיתים שלהן, או שהן יותר מדי נחמדות ורגישות, כי הן לא יכולות להתמודד עם הלחץ. בכל מקרה, איכשהו את הופכת לשק החבטות”, הוסיפה שלישית.

    במחקר של OnePoll הבריטית, שנערך בקרב 2,000 נשים עובדות, העדיפו 63% מהן בוסים. למה לא בוסיות? כי הן נוטות למצבי רוח ומביאות את הבעיות הפרטיות לעבודה, השיבו הנשאלות. כי הן טובות רק בלהקשיב, ועם זה לא מנהלים חברה. 40% מהנשים שעובדות תחת בוסית אמרו שהן יכולות לעשות עבודה טובה יותר ממנה.

    בסקר דומה שערכה UKJobs טענו המשיבים שמנהלות הן טמפרמנטיות ויש סיכוי שייתפסו עוסקות בפוליטיקה משרדית מלוכלכת; הן שמחות לדבר על הצוות שלהן מאחורי הגב, והן יותר מדי הורמונליות. אלה שבכל זאת העדיפו בוסיות נתנו להן נקודות זכות על כך שהן נגישות, ידידותיות, ומבינות כאשר העובדים שלהן צריכים לחתוך מוקדם כדי לטפל בילדים – לא התכונות הנחשקות ביותר למנהלים.

  6. כי אנחנו באמת בוסיות ביצ’יות

    נאן מוּני, עיתונאית אמריקאית, עבדה תחת כמה בוסיות ולא הסתדרה איתן. השיא היה כשנקלעה למריבה גדולה עם הבוסית האחרונה שלה, שבסופה היא היכתה את מוני. “יצאתי משם ולא חזרתי”, סיפרה בראיון מביתה בסיאטל. “בשלב הזה חשבתי שאני לא בסדר, וניסיתי לשאול את עצמי במה טעיתי. אבל כשהתחלתי לספר לחברות על הבוסית המשוגעת שלי שהיכתה אותי, הן התחילו לספר על חוויות דומות, שרק לא בהכרח הגיעו למכות. נשים סיפרו לי כמה קשה לעבוד עם נשים, שהן לא תומכות, חותרות תחתיהן, מזלזלות בהן. הן הרגישו הקלה כשגילו שזה קורה לא רק להן, כי כמוני גם הן חשבו שהן עשו משהו לא בסדר. אז החלטתי לכתוב על זה ספר”.

    הספר של מוני, “אני לא מאמינה שהיא עשתה את זה!”, פורסם ב־2005 ויצר סנסציה. זו היתה הפעם הראשונה שמישהו שבר את הטאבו, אמר בקול רם שנשים הן ביצ’יות לנשים אחרות וניסה להסביר למה. מוני ראיינה כמאה נשים מרחבי ארצות הברית – עובדות במקצועות מגוונים, בכירות וזוטרות, בגילים שונים, מרקע סוציו־אקונומי שונה, “אבל מכולן שמעתי על דינמיקה דומה, לא בריאה, בין נשים. היו שאמרו לי במפורש, ‘אני לא רוצה יותר לעבוד בשביל אשה לעולם'”.

    מה היו התלונות הכי שכיחות על הבוסיות?

    “שהן לא תומכות, שהן מניפולטיביות, שהן מרגישות מאוימות על ידי העובדות שלהן. צריך להבין שיש פער דורות מאוד משמעותי. המנהלות של היום נכנסו לשוק העבודה לפני 20 שנה, כשהאווירה היתה שונה מאוד. הן נאלצו להילחם יותר. לנשים שבאו אחריהן היה יחסית קל יותר, ונראה שלכן הבוסיות מרגישות ראויות יותר, ומתלוננות שהעובדות שלהן לא רוצות לעבוד קשה ודורשות יותר מדי.

    “הרבה מנהלות גם פוחדות מקונפליקטים ואין להן מספיק ביטחון להתמודד עם דברים במישרין ולומר אותם בקול רם. אז הן מותחות ביקורת על עובדות שלהן, מרכלות מאחורי הגב, לא עוזרות להן, ומנסות לטרפד להן דברים בצורה עקיפה. זאת דינמיקה הרסנית, שלא קיימת בין גברים. אצלם התחרות והקונפליקטים גלויים. אלה יחסים בריאים יותר”.

    בבסיס היריבות הזאת, טוענים החוקרים, יושבת קנאה. פרופ’ סוזאן שפירו ברש טוענת שמגיל צעיר נשים מקנאות זו בזו. “כבר בכיתה ו’ אנחנו יודעות מי הבנות הפופולריות, היפות והחכמות, ואנחנו מעבירות את שארית חיינו בקנאה במה שאין לנו”, אמרה בראיון. לאחד הספרים שלה ראיינה 500 נשים והגיעה למסקנה שנשים מאמינות שיש רק נעל זכוכית אחת והן מתאבדות עליה, גם אם זה אומר שהן צריכות לדרוך על החברות הכי טובות שלהן. 90% מהנשים שאיתן דיברה במחקריה סיפרו לה שנשים אחרות הן המתחרות הכי עזות שלהן בעבודה. “מה שהפתיע אותי היה כמה עמוקה הקנאה”, אומרת שפירו ברש. “נשים טוטאליות בזה”.

    לפי מחקר של האגודה האמריקאית לניהול, 95% מהנשים הרגישו בשלב מסוים בקריירה שלהן שאשה חותרת תחתיהן באמצעות הפצת שמועות, התרחקות ואפילו חרם. כמעט 70% מהנשים שהשיבו לסקר של הארפר’ס בזאר ב־2007 הודו שישמחו בחשאי כשיראו עמיתה נכשלת, ו־20% לא היססו לקחת קרדיט על עבודה של מישהי אחרת.

    מה קורה למנהלות האלה, שמתברגות בעמדות בכירות ומתעללות בעובדות שלהן? “זה נושא נורא מעניין, שנקרא ‘סינדרום מלכת הדבורים'”, מסבירה ד”ר תמר שגיא, מומחית ליחסי כוח בין קבוצות מהחוג לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי. “יש מקרים שבהם נשים שמגיעות לעמדות כוח גבוהות מאבדות שם את הקשר עם הקבוצה שלהן ולא מקדמות נשים. זה כמו ששחורים שעוברים לשכונות פאר של לבנים יכולים לאבד קשר עם הקבוצה שלהם.

    “לא מזמן התפרסם מחקר שנעשה באירופה, במסגרתו שאלו דוקטורנטים ודוקטרונטיות עד כמה הם מחויבים למחקר ואוהבים את העבודה שלהם. במקביל, שאלו פרופסורים ופרופסוריות איך הם תופסים את הדוקטורנטים שלהם. בקרב הסטודנטים לא מצאו הבדל במחויבות ובשביעות הרצון, אבל המרצים דירגו את הסטודנטיות כפחות מחויבות למחקר מהסטודנטים – ומעניין במיוחד שהמרצות גם דירגו את הנשים כפחות מחויבות, ואפילו באופן יותר קיצוני מהמרצים. כלומר אשה בעמדת כוח לעתים מרחיקה את עצמה מהקבוצה שלה, ורואה את הדוקטורנטיות באופן סטריאוטיפי, כפחות מסוגלות לבצע מחקר”.

    כך נולדת התדמית של המנהלת הביצ’ית!

    “בדיוק, אבל חשוב לזכור שיש גם מקרים הפוכים. למשל, השוו בין נשים שלמדו בקולג’ים לנשים, שבהם רוב המרצות הן נשים, לבין נשים שלמדו בקולג’ים מעורבים, ומצאו שיש יותר סיכוי שבוגרות קולג’ לנשים יבחרו בתפקידים שנחשבים גבריים, כמו מדעים. ההסבר הוא שסטודנטיות בקולג’ים לנשים חשופות לנשים בכירות שמקדמות אותן וגם מדגימות להן תפקידים שאינם בהכרח סטריאוטיפיים מבחינה מגדרית. כך הסטודנטיות גם מטופחות וגם לומדות לקשר נשים עם מנהיגות”.

  7. כי אנחנו משתמשות במיניות שלנו בעבודה

    [imageframe style=”bottomshadow” bordercolor=”” bordersize=”4px” stylecolor=”” align=””]Image Description[/imageframe]
    אולי לא פוליטיקלי קורקט להודות בכך, אבל מחקרים מלמדים שנשים לא מעטות משתמשות – לא תמיד במודע – במיניות ובנשיות שלהן ככלי עבודה וקידום. ברוב המקרים לא מדובר כמובן בהתנהגות מינית מפורשת, אלא בקצת פלרטוט “תמים” עם המנהל, החמאה לאגו הגברי שלו – או סתם קצת דמעות. אבל בשביל כל אלה, נשים צריכות בוס ולא בוסית.

    במסגרת העבודה שלה מעבירה שירית בן ישראל, יועצת אסטרטגית ומנכ”לית STS, קורסים לאנשי מקצוע, שבמהלכם – ככלי עבודה ובקרה – היא עורכת מחקרים. באחד מהם בדקה מה העמדות של נשים כלפי מניפולציות מיניות בעסקים, וגילתה ש־69% הביעו תמיכה בהתנהגות כזאת, “וזה המון.

    “זה לא אומר שכולן עושות את זה”, מבהירה בן ישראל, “אבל לדעתי חלק מהן לא מודע למה נחשב בעיני גברים מניפולציה מינית. אם אני יושבת מולך ומשחקת בשיער כי הוא מפריע לי, אני משדרת מסר מיני. אני יכולה לשחק בשרשרת כי היא מעצבנת אותי, אבל לגבר שיושב מולי זה משדר מסר מיני.

    “אני אוהבת את התוצרים של משחק המינים, לא את הכלי עצמו”, מפתיעה בן ישראל. “קצת חנדלך, חנחונים וחלושעס, ומתוך כל מנהל חלש יוצא האביר שנזעק לעזרה. וזה משחק ששום מנהלת לא יכולה לשחק, כי היא לא אבירה. אם כבר, היא נסיכה”.

  8. כי אנחנו עו”סיות, לא בוסיות

    הנה מלכוד 22 תאגידי: בראשית היו נשים וגברים, לכל קבוצה סגנונות ניהוליים מעט שונים. כדי להתברג לעמדות ניהול בכירות, נשים אילפו את עצמן ואימצו כישורים גבריים. ואז, כשהן סוף סוף נהפכו לבוסיות עם עוצמה, סמכות ותקציבים, באה הביקורת. זאת? היא לא אשה, היא גבר. את המילה “זאת” אפשר להחליף בשמות כמו הילארי קלינטון, ציפי לבני ומרגרט תאצ’ר. אלמלא אימצו כישורים גבריים הן לא היו מגיעות רחוק, אבל אחרי שעשו את זה, קורעים אותן שהן גבריות מדי.

    בן ישראל חורזת את המלכוד הזה ל”עו”סית (עובדת סוציאלית) או בוסית”. באחד המחקרים היא שאלה נשים מי מצטיין יותר בקריירה. 38% חשבו שגברים ו־5% שנשים (השאר חשבו ששניהם באותה מידה). למה המנהלים מצטיינים? מה היתרון שלהם? – שאלה בן ישראל. “58% השיבו שבביצוע ו־29% בתוצאות – כישורים שרק 9% ו־7%, בהתאמה, האמינו שיש לנשים. כלומר ביצוע ותוצאות זה עניין של גברים”.

    ומה היה היתרון שייחסו לנשים?

    “33% השיבו שרגישות ו־31% תקשורת, כישורים שקיבלו אצל הגברים 10% ו־2%, בהתאמה. יש פה פרדוקס, כי אנחנו יודעים שתקשורת היא הדבר הכי חשוב למנהלים ביחסים עם לקוחות, עובדים ובעלי מניות, אז לכאורה לנשים יש יתרון. אבל הבעיה היא שהתקשורת שלהן היא תהליכית, טיפולית, אין לה חשיבה תוצאתית או שורה תחתונה. התקשורת של הגברים מבוססת אמיל”י – אני מה יוצא לי – וזה לא פסול. בכלל, התקשורת שלהם מוגדרת כדבר קצר, תמציתי, לא אמפתי או מכיל, וזה נתפס כיתרון. אם אשה תפעל כך יטענו שהיא רעה או אגרסיבית”.

    [imageframe style=”bottomshadow” bordercolor=”” bordersize=”4px” stylecolor=”” align=””]Image Description[/imageframe]

    אותם כישורים מקבלים פרשנות שונה.

    “נכון. אצל גבר אנחנו מוכנים לסבול את זה, מאשה לא. אנחנו מצפים שהיא תהיה סופרוומן: גם מנהלת תוצאתית, משימתית וממוקדת מטרה, וגם אמפתית, מכילה ומלטפת. גם עו”סית וגם בוסית”.

    “זה כמו שיש מלא מנהלים ביצ’יים – אבל המונח הזה לא קיים, כי יש תפיסה שונה לגמרי של גברים ונשים בעמדות כוח”, מסבירה ד”ר אביגיל מור. “זה לא חדש שגברים רבים לא עוצרים באדום כדי להשיג מה שהם רוצים, אבל אנחנו רואים בהם שאפתנים ומעריצים אותם על זה. כשאשה מתנהלת כך היא הופכת למניפולטיבית, שתלטנית ומסרסת”

  9. כי רק בוסים גברים יוכלו לקדם אותנו

    במהלך 2010 ו־2011 שאלה בן ישראל 550 נשים מכל המגוון הישראלי עם מי הן מעדיפות לעבוד. 64% העדיפו בוס, 28% בוסית ול־8% לא היתה העדפה. אבל אז היא שאלה אותן עוד שאלה: את מי היית מעדיפה כמנטור, ופה התשובות היו עוד יותר נחרצות: 88% מהנשים העדיפו מנטור גבר.

    “זאת היתה הפתעה, אבל יש לה הסברים מאוד מפורשים”, היא אומרת. “מנטור חייב להיות שתי דרגות מעלייך, כי הוא אמור לסלול לך את הדרך, להכשיר אותך, ללמד אותך את הפוליטיקה והתקשורת בארגון וגם לתת לך ידע מקצועי. וכשאת נושאת עיניים למעלה, שתי דרגות מעלייך, אין שם נשים, אז אין לך אפשרות לבחור במנטורית. וגם אם כן, לרוב המנהלות אין רצון לקדם נשים אחרות. בואי, אעשה לך מבחן על פוליטיקאיות. מי היה המנטור של דליה איציק?”. – שמעון פרס. “ושל קולט אביטל?” – גם פרס. “של לימור לבנת זה ביבי ושרון, של ציפי לבני שוב שרון, של רוחמה אברהם אביגדור ליברמן. את מי טיפחו לימור לבנת, ציפי לבני או זהבה גלאון? אני לא יודעת”.

    ולמה היו להן מנטורים?

    “כי כשנושאים עיניים למעלה בפוליטיקה יש גברים, וגברים אוהבים להיות אבירים שמקדמים נשים שלא מאיימות עליהם”.

    באחד המחקרים שלה ביקשה בן ישראל מהנשים לפרט איזה סיוע קיבלו ממנהלות ואיזה ממנהלים. “ממנהלות הן קיבלו הקשבה, התייחסות, עידוד, תשומת לב, משוב מאוד עדין. אלה דברים שעוזרים רגשית, אבל לא קשורים לקידום. אם את צריכה לבחור בין בוס לבוסית כדי להתקדם, עם מה את יכולה ללכת למכולת, לתפקיד הבא? עם אמפתיה, שממילא טענת שזו לא תכונה שצריך כדי להצליח?”.

    ומה הן קיבלו מהמנהלים?

    “מידע מקצועי, חונכות, חיבורים, המלצות, קידום, הרחבת תפקיד. הנשים חכמות, ואני לא באה בטרוניה לנשים שמעדיפות מנהל או מנטור. הן רוצות להתקדם, סימנו לעצמן מטרה, זיהו את הכוחות שיכולים להניע אותן והבינו שזה גבר יותר מאשה”.

  10. כי חושבים, בטעות, שאנחנו מנהלות גרועות

    ובכן, לפחות את התשובה הזאת אפשר להפריך חד־משמעית. לא מעט מחקרים הוכיחו בדיוק את ההפך – שנשים הן מנהלות טובות במושגים המוחלטים של רווחיות. מרכז המחקר קטליסט דירג ב־2007 את חברות פורצ’ן 500 לפי מספר הנשים בדירקטוריונים וחילק אותן לארבעה רבעים – בעליון היו הכי הרבה דירקטוריות ובתחתון הכי פחות. בשלב הבא הוא בדק את ביצועי החברות בכל רבע והשווה ביניהם. הממצאים מרתקים: התשואה על ההון בחברות ברבע העליון היתה 13.9%, וברבע התחתון 9.1%. התשואה על המכירות ברבע העליון עמדה על 13.7% וברבע התחתון על 9.7%. והתשואה על הון מושקע ברבע העליון היתה 7.7% וברבע התחתון רק 4.7%. “חברה ללא נשים בדירקטוריון שלה היא חברה בבעיה”, סיכם אחד החוקרים, הארווי ווגנר, פרופ’ לעסקים באוניברסיטת צפון קרוליינה.

    חודש לפני שמת בפתאומיות פרסם פרופ’ רוי ד’ אדלר ב”פסיפיק סטנדרד” מאמר מרתק על הקשר העקבי שמצא בין מנהלות לרווחיות. 17 שנים הוא עסק במחקר הזה, ובמהלכן אסף מידע מחברות פורצ’ן 500 על התנהלותן מאז 1980. מאגר המידע האדיר שיצר שימש אותו במחקרים שערך מ־2001 עד 2008. ב־2001 הוא מצא ש־25 החברות עם הכי הרבה מנהלות היו רווחיות יותר מהרווח החציוני של התעשיות שלהן, בכל הפרמטרים: הרווחים ביחס להכנסות היו גבוהים ב־34%, הרווחים ביחס לנכסים היו גבוהים ב־18%, וביחס להון – גבוהים ב־69%. הממצאים היו דומים בכל מחקרי ההמשך שערך. החברות עם הכי הרבה נשים היו הכי טובות באופן עקבי.

    כדי לבדוק את עצמו, לקח אדלר מדגם אחר: רשימת “מאה המעסיקים הנחשקים ביותר לבעלות MBA” של המגזין “פורצ’ן”. הוא סינן החוצה גופים שאינם רלבנטיים כמו סוכנויות ממשלתיות, ונותר עם 56 חברות פורצ’ן 500. הוא הריץ עליהן את הבדיקה שלו, והגיע לאותם ממצאים. “יש פה משהו מעבר למקריות”, סיכם אדלר. “יש לזה כמה הסברים אפשריים, ואני מציע עוד אחד:

חברות הופכות לרווחיות כאשר בהנהלות שלהן מתקבלות החלטות חכמות. אחת מהן היא לכלול נשים בשדרה הניהולית הבכירה”.

ועל כך נאמר – קשה איתנו ואי אפשר בלעדינו!

Leave a Comment