What's New

מדוע נשים עדיין לא יכולות להשיג הכל

קונפליקט קריירה משפחה אקטואלי היום יותר מאי פעם

נשים קרייריסטיות לעיתים תעדפנה לעזוב הכל ולגדל את ילדיהן.

אחרות, מגיעות למסקנה זו לאחר שנים רבות בהן התמקדו בפיתוח האישי, ודווקא בשיא הקריירה, ולמרות התמיהה “והרמת הגבות” אוזרות אומץ והולכות עם הלב.
..
הטבע יצר אותנו ביולוגית באופן לא מקרי. אנו מולידות ילדים ומעצבות את עתיד האנושות. הטבע נסך בנו תכונות של חמלה, הכלה, הקשבה, סובלנות, יכולת דחיית סיפוקים, אגו מרוסן, התמדה, יכולת חלוקת ביצועים ועוד….

מסתבר שתכונות אלה יובילו את העולם הגלובלי התחרותי של המחר.

כבר עתה גברים החלו לחלחל לתודעתם כי אין חשיבות אמיתית רק ברעיון השיויוניות עליו חלוקות הדעות.

כבר לא מדובר יותר בצדק, בחלוקת נטל הוגנת או רק בזכויות- מדובר בגישה מנצחת- גישה נשית שיש בה ערך מוסף אמיתי….

הנה מובא לפניכן מאמר שחולל סערה בכל העולם: אחרי שנתיים שבהן ראתה את שני בניה רק בסופי שבוע, החליטה אן מארי סלוטר לעזוב את הקריירה המבטיחה במחלקת המדינה בוושינגטון ולחזור הביתה • בדרך היא שמעה הרבה נשים שהתאכזבו ממנה ומשוכנעות עד עכשיו ש”אפשר להשיג הכל, אם רק מתאמצים” • במאמר ענק שפירסמה במגזין היוקרתי “אטלנטיק” מספרת סלוטר על השיקולים שהניעו אותה וקובעת: “הרעיונות הפמיניסטיים שעליהם בניתי את כל הקריירה שלי נרמסו תחת רגליי. הגיעה העת לחשבון נפש ולמציאת פתרונות”

“שנה וחצי אחרי שהתחלתי לעבוד כמנהלת תכנון החוץ במחלקת המדינה בוושינגטון, עבודה חלומית בתחום מדיניות החוץ, מצאתי את עצמי בכינוס השנתי של האו”ם בניו יורק. הנשיא ברק אובאמה ורעייתו מישל ערכו קבלת פנים זוהרת במוזיאון לתולדות הטבע, ואני לגמתי שמפניה ולחצתי את ידיהם של הנכבדים הרבים שבאו מחו”ל.

אבל דווקא שם לא יכולתי להפסיק לחשוב על בני בן ה-14. רק שלושה שבועות לפני כן החל ללמוד בכיתה ח’, וכבר חזר למנהגיו הקבועים: לא להכין שיעורים, להפריע בכיתה, להיכשל במתמטיקה ולהתעלם מכל מבוגר שמנסה לדבר איתו. במהלך הקיץ שחלף כמעט לא דיברנו – או, ליתר דיוק, הוא כמעט לא דיבר איתי.

באביב שלפני כן קיבלתי כמה שיחות טלפון בהולות, כמעט תמיד בימים של פגישות חשובות, והן אילצו אותי תמיד לקחת את הרכבת הראשונה מוושינגטון אל ביתי שבפרינסטון, ניו ג’רזי. בעלי, אנדי, שעשה תמיד הכל למען הקריירה שלי, טיפל בו ובאחיו בן ה-12 במהלך השבוע. אני הייתי מגיעה הביתה רק בסופי שבוע.

במהלך קבלת הפנים הנוצצת נתקלתי לפתע בעמיתה, בכירה בבית הלבן. גם לה שני בנים, בדיוק באותם הגילים של בניי, אך בניגוד אלי היא החליטה להעביר אותם מקליפורניה לוושינגטון כשהתקבלה למשרה הרמה, ובעלה הוא זה שנאלץ לנסוע בכל פעם לעבודתו בקליפורניה. סיפרתי לה עד כמה קשה לי להיות רחוקה מבני הבכור כשברור שהוא זקוק לי מאוד. “כשכל זה ייגמר”, אמרתי, “אכתוב מאמר שכותרתו ‘מדוע נשים עדיין לא יכולות להשיג הכל'”.

היא נחרדה. “את לא יכולה לכתוב את זה. בייחוד לא את, מכל האנשים”. לשיטתה, הצהרה כזאת מאשת קריירה מוכרת ודמות ייצוגית תהיה סימן רע לנשים צעירות. עד סוף הערב היא הניאה אותי מלעשות זאת.

תמיד הנחתי שאם אקבל משרה במחלקת המדינה או בבית הלבן, אמשיך במסלול כל עוד תינתן לי ההזדמנות לעשות את העבודה שאני אוהבת. אבל עד סיום כהונתי בוושינגטון הבנתי יותר ויותר שהרעיונות הפמיניסטיים שעליהם בניתי את כל הקריירה שלי נרמסו תחת רגליי. בינואר 2011, כשהסתיימה החופשה בת השנתיים מאוניברסיטת פרינסטון, עזבתי את וושינגטון וחזרתי הביתה הכי מהר שיכולתי.

בין אכזבה להתנשאות

אחד החלקים המסובכים והמפתיעים ביותר בעזיבתי היה להתמודד עם מה שבאמת רציתי. היו לי הזדמנויות להישאר, יכולתי להשיג סידור שיאפשר לי להיות יותר זמן בבית. יכולתי לבקש מהמשפחה שלי להצטרף אלי בוושינגטון למשך שנה. יכולתי לבקש התקנה של טכנולוגיה מתקדמת בביתי כדי לתקשר עם המשרד. יכולתי אפילו לעבוד ארבעה ימים בשבוע ולא חמישה.

אבל עמוק בפנים, רציתי ללכת הביתה. רציתי להעביר זמן עם הילדים בשנים האחרונות שלהם בבית, שנים שהן קריטיות להתפתחותם ולהפיכתם למבוגרים אחראים, פוריים, שמחים ואכפתיים. אלה שנים שאין להן תחליף מבחינת החוויה ההורית – משחקי בייסבול, שיעורי פסנתר, ארוחות בוקר כיפיות, טיולים משפחתיים וריטואלים מטופשים. בימים אלה בני הבכור עושה חיל, וגם כשהוא חווה קשיים, כמו כל בני הנוער – יש לי סיפוק אדיר לעמוד לצידו.

כששאלו אותי מדוע עזבתי את עבודתי, הסברתי שהעדפתי לחזור הביתה לא רק בגלל הכללים הנוקשים של אוניברסיטת פרינסטון (אחרי יותר משנתיים הייתי עלולה לאבד את הקביעות), אלא גם מכיוון שרציתי לבלות יותר זמן עם המשפחה. אמרתי שהבנתי כי אי אפשר לתמרן בין משרה בכירה בממשל לצורכיהם של שני נערים מתבגרים. זה לא שהפסקתי להיות אשת קריירה במשרה מלאה; אני עדיין מעבירה קורס מלא, כותבת בקביעות מאמרי דעה על מדיניות חוץ, נושאת 50-40 נאומים בשנה, מופיעה דרך קבע בטלוויזיה וברדיו ועובדת על ספר אקדמי חדש. אבל התגובות השכיחות שקיבלתי מנשות קריירה אחרות, בנות גילי או מבוגרות יותר, נעו בדרך כלל בין אכזבה (“כל כך חבל שנאלצת לעזוב את וושינגטון”) להתנשאות (“אני מעולם לא התפשרתי, והילדים שלי יצאו נפלאים”).

התגובות מהסוג הראשון, שהניחו שההחלטה שלי היתה עצובה או מצערת, היו מטרידות. אבל התגובות שרמזו שההורות שלי ו/או מחויבותי למקצוע הן מתחת למקובל, עוררו בי זעם של ממש. פתאום נפל לי האסימון: כל חיי אני הייתי זו עם החיוך המעט מתנשא, כשאישה אחרת אמרה לי שהחליטה לקחת פסק זמן או ללכת לקריירה תובענית פחות כדי שתוכל לבלות יותר זמן עם משפחתה. אני הייתי האישה שמברכת את עצמה על מחויבותה האיתנה למאבק הפמיניסטי, אני הייתי זו שמספרת לנשים צעירות בהרצאותיי שהן יכולות להשיג הכל ולעשות הכל, בכל תחום. אני הייתי, מבלי דעת, חלק מאלה שגרמו למיליוני נשים להרגיש שהן אשמות אם הן אינן מצליחות לטפס בסולם במהירות כמו הגברים, ובו בזמן להקים משפחה ולקיים חיי בית פעילים (וכמובן גם להיות רזות ויפות).

לפני כמה חודשים טסתי לאוקספורד והסכמתי לדבר בפני קהל על מה שהוגדר כ”איזון בין עבודה למשפחה”. הופעתי בפני 40 גברים ונשים, כולם באמצע שנות ה-20 לחייהם, אבל מה שיצא ממני היה סידרה של וידויים כנים על הקושי הבלתי צפוי להמשיך להחזיק במשרה שרציתי בממשל, ובה בעת גם להיות האם שרציתי להיות למען ילדיי.

“תקופת כהונתי הביאה אותי למסקנה שכל עוד בניי בבית, עבודה במשרה ממשלתית בכירה תהיה מאוד לא סבירה”, אמרתי. הקהל היה מופתע ומרותק, והציג שאלות רבות. אישה אחת הודתה לי על כך שלא נתתי “עוד הרצאה מטופשת של ‘את יכולה להשיג הכל'”. כמעט כל הנשים בחדר – כולן זוכות של מלגה יוקרתית באחת מהאוניברסיטאות הטובות בעולם – תיכננו לשלב קריירה ומשפחה בדרך כלשהי. אולם הן גם קיבלו את העובדה שבשלב מסוים בחיים ייאלצו להתפשר, כי הסיכוי שהגברים בחייהן יעשו זאת הוא נמוך בהרבה.

הפער העצום בין התגובות ששמעתי מאותן נשים צעירות באוקספורד – ומאחרות כמותן – ובין אלו שקיבלתי מעמיתיי לאחר שעזבתי את משרתי בוושינגטון, הוא שגרם לי לכתוב את המאמר שאתם קוראים עתה. אני ובנות דורי גדלנו על ה”אני מאמין” הפמיניסטי, והיינו נחושות להעביר את הלפיד הזה אל הדורות הבאים. אבל כעת, כשרבות וטובות מבנות הדור הצעיר הפסיקו להקשיב, בטענה שהאמירה הנדושה “את יכולה להשיג הכל” מייפה את המציאות – הגיעה העת לחשבון נפש.

אני לא לבד

אני עדיין מאמינה בכל מאודי כי נשים יכולות “להשיג הכל”, ואני אפילו מאמינה שאנחנו יכולות “להשיג הכל בעת ובעונה אחת”; אבל לא היום, ולא בדרך שבה בנויה החברה המערבית. חוויותיי בשנים האחרונות אילצו אותי להתעמת עם עובדות לא נעימות, עובדות שצריך להפסיק להתעלם מהן ולהתחיל לדבר עליהן ולפעול לשינוין המהיר.

לפני עבודתי הממשלתית פיתחתי קריירה באקדמיה. כיהנתי כפרופסור למשפט ולאחר מכן כדיקנית בית הספר לעניינים ציבוריים ובינלאומיים ע”ש וודרו וילסון באוניברסיטת פרינסטון. אורח החיים היה תובעני, אבל היה לי החופש לקבוע בעצמי את לוחות הזמנים שלי. יכולתי להיות עם ילדיי בעת הצורך, ועדיין להספיק להשלים את כל מה שצריך בעבודה. אמנם נאלצתי לנסוע לעיתים קרובות, אבל יכולתי לפצות על כך בתקופות ארוכות יחסית בבית ובחופשות משפחתיות.

תמיד ידעתי שבכל הנוגע לבחירת הקריירה היה לי מזל, אבל רק כשהגעתי לוושינגטון הבנתי עד כמה. שם, בבירה, הייתי כפופה לביורוקרטיית משרד קשיחה: שבוע העבודה התחיל ביום שני ב-04:20 בבוקר, אז השכמתי קום כדי לתפוס את הרכבת הראשונה מפרינסטון לוושינגטון, והסתיים ביום שישי בלילה, ברכבת האחרונה חזרה לפרינסטון. הימים היו עמוסים בפגישות, וכשאלו הסתיימו, תמיד התחילה העבודה בכתב: זרם בלתי נגמר של תזכירים, דו”חות והערות על טיוטות שחיברו אחרים.

שנתיים שהיתי בוושינגטון, ומעולם לא הצלחתי לארגן את לוח הזמנים שלי כך שאוכל לעזוב את המשרד ולהספיק ללכת לחנויות שאינן פתוחות 24 שעות ביממה. דברים בסיסיים, למשל ניקוי יבש, תספורות או קניות לחגים, היו צריכים להתבצע בסופי השבוע, על חשבון חוגי המוסיקה או אירועי הספורט של הילדים. רק אז הבנתי את מה שאמור להיות מובן מאליו: היכולת להשיג דברים תלויה כמעט לחלוטין בסוג העבודה שאתה נמצא בה; ובעבודות רבות, “להשיג הכל” זה פשוט בלתי אפשרי.

אני ממש לא לבד במציאות הזאת. בממשל הנוכחי, וגם בקודם, החליטו נשים רבות לנטוש תפקידים בכירים ונחשקים ולחזור למשפחתן. אולם ההחלטה לפרוש מעמדה של כוח, במטרה להתמקד במשפחה על חשבון ההתקדמות המקצועית – ולו לזמן מה – עומדת בניגוד גמור ללחץ החברתי בקרב הקרייריסטים.

משפט אחד אומר הכל: בוושינגטון, “לעזוב כדי להיות עם המשפחה” משמעו להיות מפוטר. תחשבו על זה רגע: זה כל כך לא הגיוני שבכיר או בכירה יפרשו מתפקידם מרצונם כדי לבלות זמן עם המשפחה, עד כדי כך שמניחים שזו אינה הסיבה האמיתית לעזיבתם. התחושה הזו היא שהופכת את מלאכת מציאת האיזון בין העבודה לחיים הפרטיים לקשה במיוחד, וכל זה לא יוכל להשתנות עד שנשים בתפקידים בכירים ישמיעו את קולן.

הפער החדש בין המינים

רק לאחרונה התחלתי להבין עד כמה חמורה המתקפה של נשים בנות גילי על נשות הקריירה הצעירות. לאחר נאום שנשאתי בניו יורק ניגשו אלי כמה נשים בנות 60 ו-70, ואמרו לי כמה היו גאות לראות אישה שהיא מומחית למדיניות חוץ. כמה מהן ציינו שכיום, נשים צעירות “פשוט לא מוכנות להתקדם ולעשות את זה”; “הן חושבות שעליהן לבחור בין קריירה למשפחה”, אמרה אחת הנשים.

הנחה דומה הציגה לאחרונה גם שריל סנדברג, מנהלת התפעול הבכירה בפייסבוק ואחת הנשים החזקות בעולם העסקי. היא קוננה על המספר הקטן של הנשים החרוצות שנמצאות בצמרת, והעירה כי “כשאישה מתחילה לחשוב על להביא ילדים לעולם, היא לא מרימה את ידה יותר. היא מתחילה להישען לאחור”.

בהטפה שלה היתה יותר מנימה של תוכחה. אנו, שהגענו לפיסגה או ששואפות להגיע אליה, למעשה אומרות לנשים בדורות הבאים אחרינו: “מה הבעיה שלכן?”

לי היה מזל להיוולד בסוף שנות ה-50, ולא בראשית שנות ה-30 כמו אמי או בראשית המאה הקודמת כמו הסבתות שלי. אמי בנתה קריירה מצליחה ומתגמלת כאמנית, אבל היא עשתה זאת בעיקר לאחר שאחי ואני עזבנו את הבית ולאחר שבשנות ה-20 לחייה נאמר לה שלא תוכל ללמוד בבית הספר לרפואה, כי היא עומדת להתחתן. אני חבה את החירויות וההזדמנויות שלי לנשים החלוצות מהדור שקדם לי, שנאלצו בשעתו להתמודד עם סקסיזם גלוי מהסוג שאני פוגשת רק כשאני צופה ב”מד מן”. הנשים האלו ידעו שאם הן רוצות להצליח, אין להן ברירה אלא לפעול בדיוק כפי שהגברים פועלים. צריך להודות באמת – להן באמת לא היתה ברירה: הרצון להיות אמא היה קטלני עבור השאיפות המקצועיות שלהן.

אבל דווקא בזכות ההישגים שלהן אפשר היום לדבר על סוג אחר של שיח. הגיעה העת שנשים בעמדות הנהגה יבינו שאף על פי שהן מפלסות את הדרך ושוברות את המוסכמות עבור רבות מאיתנו, הן גם מרמות אותנו. הן גורמות לנו לחשוב ש”להשיג הכל” הוא פועל יוצא של נחישות אישית – והמציאות אינה כזאת.

אני יודעת שרוב הנשים בעולם המערבי מתמודדות עם בעיות גדולות בהרבה מאלו שמעסיקות אותי במאמר הזה. מודה: הטקסט הזה מיועד בראש ובראשונה לחוג החברתי שלי – חוג של נשים משכילות ואמידות, שזכו להיות אלו שמקבלות את ההחלטות בחייהן. אנחנו אולי לא יכולות לבחור לא לעבוד, שכן בימינו הכנסה כפולה הפכה לחיונית, אבל אנחנו מסוגלות לקבל החלטות בנוגע לקצב העבודה ולסוג העבודה שנבחר.

מיליוני נשים עובדות מתמודדות מדי יום עם חיים קשים בהרבה: חלקן אמהות חד-הוריות, רבות מהן נאבקות למצוא עבודה ורבות תלויות בבעלים שאינם יכולים למצוא עבודה. חלקן נאלצו להתרגל לחיים שבהם אין שום ביטחון סוציאלי. שעות הלימודים בבתי הספר לא עולות בקנה אחד עם שעות העבודה, ובתי הספר עצמם לא ממש מצליחים לחנך את ילדיהן. הנשים האלו אינן טרודות בשאלה אם יצליחו להשיג הכל – אלא אם יצליחו להמשיך ולהחזיק במעט שיש להן.

הדרך הטובה ביותר לשיפור הרגשתן של כל הנשים ולביטולו של “הפער החדש בין המינים” – שהוא פער באיכות החיים יותר מאשר פער בשכר – היא להביא לביטול הפער בהנהגה. לבחור אישה לנשיאה, להעלות את מספר הנשים בקונגרס ולהבטיח ייצוג שווה לנשים במגזר העסקי ובבתי המשפט. רק כשיהיה לנשים מספיק כוח מבחינה מספרית, נוכל ליצור חברה שבאמת עובדת למען כל הנשים. זו תהיה חברה שעובדת עבור כולם.

שקרים וחצאי אמיתות

אחרי שסימנו את המטרה, בואו נבחן בקצרה את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו – את הקלישאות שנשים רבות כמוני מסתמכות עליהן כשאנו נשאלות כיצד הצלחנו “להשיג הכל”. אלה אינם בהכרח שקרים, אלא חצאי אמיתות, וההכרה בכך היא הדרך לפיתוח שיח כן ופורה יותר בנוגע למציאת פתרונות אמיתיים לבעיות שבפניהן ניצבות נשים כיום.

1. “אפשר, אם את מחויבת מספיק”

   זאת נקודת המוצא שלנו, בין שנודה בכך ובין שלא: “להשיג הכל” תלוי בראש ובראשונה בעומק נחישותה ומחויבותה של האישה לקריירה. וזאת בדיוק ההרגשה שגורמת למורת רוח בקרב נשים צעירות רבות. אולי במקום לנזוף בהן, כדאי לנו להתמודד עם העובדות הקשות.

   מעט מאוד נשים מגיעות כיום לעמדות מנהיגות. מאגר המועמדות למשרות בכירות קטן, והוא רק ילך ויקטן עוד יותר אם נשים בדורות הבאים יחליטו לקחת פסק זמן כדי לגדל ילדים. אין ספק שהנשים שמגיעות לפיסגה מחויבות מאוד לעבודה שלהן, אבל בחינה מדוקדקת יותר מגלה שלרובן יש משהו נוסף במשותף: הן סופר-וומן של ממש, וקשה לראות בהן את הסטנדרט. די בעצם העמדתו של הרף בנקודה גבוהה כל כך כדי לגרום לנשים רבות תחושה של כישלון.

   גם עבור האנשים שמגיעים לצמרת, חיים מאוזנים הם מושג חמקמק יותר עבור נשים מאשר עבור גברים. אמצעי פשוט לבחינת העניין הוא לכמה נשים יש ילדים, לעומת הגברים באותו מקום עבודה. מבין שופטי בית המשפט העליון בארה”ב, לכל גבר יש משפחה, בעוד שתיים משלוש השופטות הן רווקות ללא ילדים. השופטת השלישית, רות ביידר גינזבורג, אשת המשפחה היחידה, החלה את הקריירה המשפטית רק לאחר שבנה הצעיר הגיע לבגרות.

   המצב דומה במועצה לביטחון לאומי: קונדוליסה רייס, האישה הראשונה והיחידה ששימשה יועצת לביטחון לאומי, היא גם היחידה בתפקיד מאז שנות ה-50 שאין לה משפחה.

   בשורת המינויים הבכירים בממשל אובאמה, כמעט כל אישה שפרשה הוחלפה על ידי גבר; אין נשים שיחליפו גבר לאחר שפרש. כמעט כל אישה שיכולה לקבל על עצמה תפקיד כבר נמצאת בממשל.

   בשאר העולם של מדיניות החוץ המצב לא טוב בהרבה. נשים מחזיקות בפחות מ-30 אחוזים ממשרות מדיניות החוץ הבכירות בממשל, בצבא ובאקדמיה. המספרים האלו מדהימים עוד יותר אם נסתכל על שנות ה-80 של המאה ה-20, כשנשים שהיום הן בסוף שנות ה-40 לחייהן סיימו בית ספר, והכיתות שלנו נחלקו כמעט שווה בשווה בין בנים לבנות. היינו בטוחים אז שהיום כבר נחיה בעולם של חצי-חצי. משהו מיסמס את החלום הזה.

   שריל סנדברג מפייסבוק סבורה שה”משהו” הזה הוא “פער השאיפות”: נשים פשוט לא חולמות בגדול. אני, לעומתה, תומכת בעידוד נשים צעירות להגיע רחוק, אבל אני חוששת שהמכשולים העומדים בפניהן הם ממשיים יותר מגודל השאיפות שלהן. העוזרת הוותיקה והיקרה שלי, אישה בעלת דוקטורט שצריכה ללהטט כדי להצליח להיות אם לשני נערים, אמרה לי לאחרונה: “את יודעת מה יסייע לרוב המכריע של הנשים? לתאם בין השעות של בתי הספר ללוח הזמנים של העבודה”. המערכת הנוכחית, היא ציינה, מבוססת על חברה שאינה קיימת עוד: חברה חקלאית, שבה הנורמה היא שהנשים נשארות בבית. החברה השתנתה, אבל המערכת לא.

   סוגיות “שגרתיות” כאלה – הקונפליקטים בין לוח הזמנים של בית הספר לסדר היום של העבודה, הצורך לנסוע לעיתים תכופות כדי להצליח, ההתעקשות להשלים את העבודה במשרד – לא יוכלו להיפתר באמצעות ההמלצה לבטל את פער השאיפות. אני מקווה להתחיל לראות סוף סוף נאומים ראשונים מסוגם שיסבירו את המספר הנמוך של הנשים בפיסגה במדיניות החברתית והעסקית של ארה”ב, ולא את רמתן או את שאיפותיהן של הנשים.

2. “אפשר, אם תתחתני עם הגבר הנכון”

   על פי סנדברג, “ההחלטה החשובה ביותר בקריירה היא אם יש לך שותף לחיים או לא, ומיהו השותף”. ליסה ג’קסון, מנהלת הסוכנות להגנת הסביבה בממשל, העבירה לאחרונה את המסר הזה לסטודנטים בפרינסטון לאחר שזכתה במדליית מדיסון היוקרתית. כשאחד הסטודנטים שאל אותה כיצד הצליחה לשלב בין עבודה למשפחה היא צחקה, הצביעה על בעלה ואמרה: “הנה האיזון שלי בין העבודה לחיים”.גם אני לא הייתי מצליחה בקריירה שבחרתי בלי אנדי, שבילה יותר ממני עם הבנים שלנו בהכנת שיעורי בית, בספורט ובחוגי המוסיקה. כשאחד מהם היה צריך להביא לכיתה תבשיל מארץ זרה, אנדי הכין עבורו את הבלינצ’ס ההונגרי של סבתו. כשהאחר היה צריך עזרה בשינון טקסט לקראת מחזה שהעלו בחוג הדרמה שלו, הוא פנה לאביו.הרעיון שלפיו נשים יכולות להחזיק במשרות תובעניות כל עוד בעליהן מוכנים לחלוק עימן בעומס ההורות מבוסס על ההנחה שרוב הנשים ירגישו בנוח כשהן נמצאות רחוק מילדיהן, בדיוק כמו גברים. מניסיוני, זה פשוט לא נכון. אני יודעת שאני הולכת כאן על קרקע מסוכנת ועמוסת סטריאוטיפים, אבל אחרי שנים של שיחות ותצפיות הגעתי בכל זאת למסקנה שגברים ונשים מגיבים באופן שונה כשהם מבינים שהיעדרותם פוגעת בילד. אני לא חושבת שאבות אוהבים את ילדיהם פחות מהאמהות, אבל נראה שגברים מעדיפים פעמים רבות את עבודתם על פני משפחתם, ואצל נשים המצב הפוך.גורמים רבים משפיעים על המציאות הזאת: גם כיום, האמונה החברתית השלטת בקרב גברים היא שתפקידם העיקרי במשפחה הוא להיות המפרנסים, ואילו הנשים מאמינות שהמחויבות העיקרית שלהן במשפחה היא לשאת בתפקיד המטפלת. עבור גברים רבים, הבחירה לבלות יותר זמן עם הילדים במקום לעבוד שעות ארוכות נראית אנוכית; את המנהיגים הגברים משבחים שוב ושוב על הקרבת חייהם האישיים על מזבח השירות הציבורי או העסקי. ההיגיון העומד מאחורי האבחנה המוסרית הזו אינו ברור לי כלל וכלל: מדוע שנרצה מנהיגים שכמעט אין להם אחריות אישית? אולי דווקא מנהיגים שהיו משקיעים זמן במשפחותיהם היו מודעים יותר למחיר שגובות החלטותיהם הציבוריות?ולמרות הכל, ברור מה החברה של היום מעריכה יותר. עובדים ששמים את העבודה שלהם במקום הראשון מתוגמלים דרך קבע, ואילו עובדים שבוחרים במשפחותיהם זוכים להתעלמות, לפקפוק ביכולותיהם ולהאשמה בחוסר מקצועיות. בן זוג תומך הוא אולי תנאי הכרחי עבור נשים המנסות “להשיג הכל”, אבל הוא בוודאי לא תנאי מספיק. בסופו של דבר, החברה היא זו שצריכה להשתנות, ולהעריך יותר את אלו שבוחרים לשים את המשפחה לפני העבודה.

3. “אפשר, אם תתכנני את חייך נכון”

   גם זו טענה שנשים צעירות צריכות, לדעתי, להיזהר ממנה. הרבה נשים בכירות אומרות לעמיתות הצעירות שלהן: “את יכולה להשיג הכל, רק לא בבת אחת”. אבל הרעיון שלפיו נשים יוכלו להשיג הכל אם רק יידעו כיצד לתכנן את תקופות חייהן בין עבודה למשפחה שגוי באופן מהותי.

   הדבר החשוב ביותר בתכנון נכון של החיים הוא להביא ילדים. רבות מהנשים המנהיגות בדור שלפניי – מדלן אולברייט, הילארי קלינטון, רות ביידר גינזבורג ועוד – הביאו את ילדיהן לעולם כשהן היו בשנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 לחייהן, כפי שהיה נהוג משנות ה-50 ועד שנות ה-70. ילד שנולד כשאמו בת 25 יסיים את התיכון כשהיא בת 43, ובגיל כזה יהיו לה עוד הרבה זמן והרבה אנרגיה.

   אולם עבור נשים רבות עם פוטנציאל גבוה, משהו ברצף הזה השתבש. אפשר להבין את זה: אנשים נוטים כיום להתחתן מאוחר יותר, ובכל אופן, אם את יולדת בגיל צעיר יותר, ייתכן שתתקשי להשלים תואר, להתמיד בעבודה הראשונה ולהצליח בה, ולא יהיו לך אופציות לקידום בשנים הראשונות והקריטיות לקריירה שלך. כאשר תגדלי את ילדיך את גם תרוויחי פחות, ולפיכך תהיי מסוגלת פחות לזכות בעזרה, שעשויה להיות חיונית בניסיון שלך לשמור על הכל.

   נשים רבות באמצע שנות ה-40 לחייהן שואלות אותי על ה”מקפצות” הטובות ביותר לקריירה שלהן. בכנות – אני לא יודעת מה להגיד להן. שלא כמו הנשים החלוצות שנכנסו למעגל העבודה לאחר שילדו בשנות ה-70 של המאה ה-20, הנשים כיום מתחרות בנשים צעירות יותר. משרות רבות למעשה סגורות בפניהן. למשל, מעולם לא ראיתי אישה בשנות ה-40 לחייה נכנסת לשוק האקדמי בהצלחה או נכנסת למשרד עורכי דין בתור עובדת זוטרה, דוגמת אלישיה פלוריק מהסידרה “האישה הטובה”.

   השיקולים האלה הם הסיבה שנשות קריירה רבות כל כך מהדור שלי בחרו לבסס תחילה את עצמן בעבודה ורק לאחר מכן, בדרך כלל בסוף שנות ה-30 לחייהן, להביא ילדים לעולם. אני חוויתי את הסיוט הזה בעצמי: במשך שלוש שנים, מגיל 35, עשיתי כל מה שאפשר להעלות על הדעת וחייתי בטירוף בגלל המחשבה שהחלטתי ללדת מאוחר מדי. בני הבכור נולד כשהייתי בת 38, והשני כשהייתי בת 40. זה אומר שאני אהיה בת 58 כששניהם ייצאו מהבית, וזה אומר שהזדמנויות רבות להקפיץ את הקריירה שלי יבואו דווקא בזמן שהם יהיו בני נוער. הורים מנוסים יאמרו שנוכחותו של הורה בגיל הזה חשובה לא פחות מאשר בשנים הראשונות לחייו של הילד.

   מהסיבה הזו, רבות מבנות דורי מצאו את עצמן, בשיא הקריירה שלהן, אומרות “לא” להזדמנויות עבודה שפעם הן היו קופצות עליהן, ומקוות שהזדמנויות כאלו יחזרו שוב מאוחר יותר. אחרות החליטו להוריד פרופיל לזמן מה ולקבל על עצמן תפקידי ייעוץ או משרות חלקיות, כדי שיוכלו לבלות יותר זמן עם ילדיהן או עם הוריהן המזדקנים. כמה זמן הן יוכלו להמשיך בכך לפני שיאבדו את היתרון התחרותי שלהן, שהן עבדו כל כך קשה כדי להשיגו?

   לנוכח תרבות העבודה שלנו כיום, אני ממליצה לאישה: תבססי את עצמך בקריירה קודם, אבל נסי להביא ילדים לעולם לפני גיל 35, ולא – תקפיאי את הביציות שלך, בין שאת נשואה ובין שלא. ייתכן שתהיי הורה בוגר יותר ומתוסכל פחות בשנות ה-40 לחייך. סביר יותר גם שתמצאי שותף לכל החיים.

   אבל האמת היא שאין רצף אופטימלי, ושתי האפשרויות כרוכות בפשרות שגברים לא צריכים לעשות. את אמורה להקים משפחה אם את רוצה בכך, וככל שנסיבות חייך יאפשרו זאת – תמשיכי להחזיק בקריירה שאת חפצה בה. אם יותר נשים יוכלו לשבור את האיזון הזה, יותר נשים יהיו בעמדות מנהיגות. ואם יהיו יותר נשים בעמדות מנהיגות, הדבר יאפשר ליותר נשים להישאר במעגל העבודה.

למה לא לעבוד מרחוק?

התחרות הבלתי נלאית לעבוד קשה יותר, להישאר מאוחר יותר, להעביר יותר “לילות לבנים” ולנסוע סביב העולם דומיננטית בקרב הקרייריסטים היום. אפילו בענפי תעסוקה שלא מתגמלים על כמות עצומה של שעות עבודה, הלחץ להגיע מוקדם, להישאר עד מאוחר ולהיות זמין תמיד לפגישות אישיות, גם בשבת ב-11 בלילה, יכול להיות אינטנסיבי מאוד. הבעיה אף החמירה עם הזמן: מחקר של המרכז האמריקני לקידום מצא כי בכל רחבי ארה”ב, היחס של כל אנשי המקצוע – נשים וגברים – שעובדים יותר מ-50 שעות בשבוע עלה מאז שנות ה-70 של המאה ה-20.

להיות מוכן להשקיע זמן כדי לעשות את העבודה הוא, בצדק, סימן ההיכר של איש מקצוע מצליח. אבל יותר זמן במשרד הוא לא בהכרח “ערך מוסף”, ולא תמיד מוביל לארגון מצליח יותר. עבדתי שעות ארוכות מאוד והעברתי הרבה לילות לבנים לאורך הקריירה שלי, כולל כמה לילות על הספה במשרד, במהלך השנתיים שלי בוושינגטון. במבט לאחור, אני חייבת להודות שהידיעה שאשאר לעבוד עד מאוחר הפכה אותי להרבה פחות יעילה במהלך היום משהייתי יכולה להיות, ובוודאי לפחות יעילה מכמה מעמיתיי, שהצליחו להשלים אותה כמות של עבודה וללכת הביתה בשעה סבירה.

אין ספק, להיות במשרד חלק מהזמן זה דבר מועיל. פגישות בארבע עיניים יכולות להיות יעילות הרבה יותר משיחת טלפון או מחלופת אי-מיילים, ושיחות ספונטניות יוצרות לעיתים קרובות רעיונות טובים ומערכות יחסים ארוכות. ועדיין, כשאנחנו חמושים בדואר האלקטרוני, בהודעות טקסט, בטלפונים ובטכנולוגיה של שיחות ועידה בווידיאו – אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעבור לתרבות שבה המשרד הוא בסיס המבצעים, יותר מאשר המוקד שבו מתבצעת העבודה.

האפשרות לעבוד מהבית בערב אחרי שהשכבנו את הילדים לישון, בימי מחלה או בימי שלג, ולפחות חלק מהזמן בסופי שבוע – יכולה להיות המפתח עבור אמהות להמשיך לעבוד במלוא המרץ, ולא להגיע למצב של עייפות החומר ברגעים הקריטיים. תוכנות וידיאו לשיחות ועידה יכולות להפחית משמעותית את הצורך בנסיעות עבודה ארוכות.

דרך אחת לשנות זאת היא על ידי שינוי “כללי ברירת המחדל”, שעל פיהם מתנהלת עבודת המשרד – הציפיות הבסיסיות בנוגע למתי, איפה וכיצד תיעשה העבודה. הדברים הבסיסיים האלו יכולים לחולל שינוי אדיר בדרך שבה אנשים פועלים. לדוגמה, הארגון יכול לאפשר שימוש בטלפון בפגישה למטרה מוגדרת, כשיש התנגשות בלוח הזמנים של העבודה עם המחויבות ההורית.

דוגמה מהעולם האמיתי מגיעה ממשרד החוץ הבריטי, מקום שבו סביר יותר שרוב האנשים יפגשו אדונים חנוטים בחליפה מאשר יחשבו על האיזון שבין עבודה למשפחה. עם זאת, כמו הרבה מקומות אחרים, משרד החוץ הבריטי חושש מאיבוד אנשים מוכשרים נשואים שעובדים ברחבי העולם, ובייחוד נשים. זאת הסיבה שהוא שינה את מדיניותו, ומאפשר כיום להשלים את העבודה גם מחוץ למשרד.

קארה אוון, בכירה בשירות החוץ הבריטי שתמונה בקרוב לסגנית השגריר בצרפת, מספרת שעשתה עבודות מחוץ למשרד: לפני חופשת הלידה הנוכחית שלה עבדה מדבלין כדי להיות עם בן זוגה, באמצעות שיחות ועידה מרחוק; את נסיעותיה ללונדון תיכננה כך שתגיע “לפגישות שנוכחותי בהן חשובה כדי להשפיע או כדי לשמר קשר קרוב. למעשה מצאתי בריחוק ובשקט יתרון אמיתי בתפקיד אסטרטגי, דבר שאיפשר לי לפתח מערכות יחסים אישיות חזקות מאוד עם האנשים שקובעים את כללי המשחק. לא כל עבודה יכולה להתנהל בצורה הזו, אבל מבחינתי, הצלחתי לשלב בין צורכי המשפחה לבין הקריירה”.

שינוי כללי ברירת המחדל במשרד לא אמור לתת יתרון להורים על פני עובדים אחרים. לפני שנתיים, קרן ACLU ממסצ’וסטס החליטה להחליף את מדיניות “חופשת הורים” במדיניות “חופשת משפחה” – שמאפשרת חופשה של עד 12 שבועות לא רק להורים צעירים, אלא גם לעובדים שצריכים לדאוג לבן זוג או להורה עם בעיות בריאות חמורות. לדברי מנהלת הקרן, קארול רוז, “רצינו להתוות מדיניות שתביא בחשבון את העובדה שאפילו לעובדים שאין להם ילדים יש מחויבויות למשפחה”. המדיניות עוצבה על ידי הרעיון שמתן יחס מיוחד לנשים עלול “להביא לתוצאה הפוכה אם הנורמות שמעצבות את התנהגותם של כל העובדים לא תשתנה”.

איש המרתון או האמא?

בעוד המעסיקים לא צריכים להעניק להורים זכויות יתר על פני עובדים אחרים, במקרים רבים יוצא שהם עושים בדיוק את ההפך – בדרך כלל בצורה עדינה, ובדרכים שמקשות על האישה להתמיד בעבודתה. נראה כי לגברים רבים בעמדות כוח יש מעט הערכה לטיפול בילדים, לעומת פעילויות אחרות.

קחו את הדוגמה הבאה: למעסיק יש שני עובדים השווים בכישרונם וביעילותם. האחד מתאמן ורץ מרתונים כשהוא לא בעבודה. האחרת מטפלת בשני ילדיה. מה יחשוב המעסיק על איש המרתון? שהוא קם באישון לילה מדי יום ורץ שעה-שעתיים בטרם הוא מגיע למשרד; שהוא ממושמע לעילא ולעילא ומוכן למצות את יכולותיו גם עד כדי תשישות למען המטרה שנראית רחוקה; ושהוא בוודאי מנהל את זמנו בצורה יוצאת מן הכלל אם הוא מצליח לדחוס את הכל יחד.

עם יד על הלב: האם אתם חושבים שהמעסיק יחשוב בצורה דומה על העובדת? גם אם היא מטפלת בילדיה עם עלות השחר, מכינה להם ארוחת בוקר, אורזת את ארוחת הצהריים, מכינה אותם לבית הספר וממהרת לעבודה, ואז מבצעת קניות וסידורים אחרים?

לשריל מילס, ראש הסגל הבלתי נלאית של הילארי קלינטון, יש תאומים בבית ספר יסודי. בעלה אמנם מעורב בגידולם באופן מלא, אבל היא עדיין מתעוררת מדי יום ב-4 בבוקר כדי לבדוק אי-מיילים ולשלוח אי-מיילים לפני שהילדים קמים. לואיז ריצ’רדסון, כיום סגנית נשיא אוניברסיטת סנט אנדרוז בסקוטלנד, שילבה משרה אקדמית בהרווארד עם גידול שלושה ילדים צעירים. היא מתכננת את זמנה בצורה כל כך “קרה”, עד שהיא תמיד מכוונת את הטיימר במיקרוגל שלה לעבוד זמן של 1:11, 2:22 או 3:33 דקות במקום 1:00, 2:00 או 3:00 דקות – מכיוון שהקשה על אותה סיפרה שלוש פעמים לוקחת פחות זמן.

את המשמעת, הסדר והסבולת העצומה שנדרשים כדי להגיע לפיסגה עם ילדים צעירים בבית אפשר להשוות בקלות לריצה של 20 עד 40 קילומטרים בשבוע. אבל המעסיקים מבחינים בכך רק לעיתים נדירות.

דוגמה אחרונה: עבדתי עם הרבה גברים יהודים חרדים, ששמרו את השבת מהשקיעה ביום שישי ועד הזריחה ביום ראשון. ג’ק לו, ראש מטה הבית הלבן, שימש פעמיים מנהל מחלקת הניהול והתקצוב והיה סגן מזכירת המדינה לניהול ומשאבים. כשעבד במחלקת המדינה אשתו חיה בניו יורק, ולכן הוא נהג לעזוב את המשרד בשעה מוקדמת מספיק ביום שישי אחר הצהריים כדי לנסוע בחזרה לניו יורק, ואז תפס מונית לביתו בטרם תשקע השמש.

כל מי שהכיר אותו, כולל אני, העריץ את מחויבותו לאמונתו וליכולתו לנהל את הזמן כדי לשמור את השבת, גם כשעבודתו היתה תובענית במיוחד. אבל קשה להעלות על הדעת שנגיב בצורה דומה לאם שתגיד שאינה יכולה להגיע מיום שישי אחר הצהריים ועד מוצאי שבת, כי היא צריכה להיות עם ילדיה. הדבר עשוי להיראות לא מקצועי, ולגבות מעובדים אחרים מחיר על כך. למעשה, אחת ממעלותיה הגדולות ביותר של השבת, בין שאתה יהודי או נוצרי, היא שהיא משמשת נווה מדבר משפחתי, עם מנהגים קבועים ועם החובה לשים את העבודה בצד.

לטפס במדרגות, לא בשיפוע

ההגדרה האמריקנית לאיש מקצוע מצליח היא מישהו שיכול לטפס לשלב הכי גבוה בסולם בזמן הכי קצר – בדרך כלל, בין גיל 45 לגיל 55. ההגדרה הזו התאימה לאמצע המאה ה-20, בעידן שבו אנשים הביאו ילדים לעולם בשנות ה-20 לחייהם, התמידו בעבודתם, פרשו בגיל 67, וחיו בממוצע עד גיל 71.

ההגדרה הזאת הרבה פחות הגיונית היום. תוחלת החיים הממוצעת עלתה, גברים ונשים במצב בריאותי טוב יכולים בקלות לעבוד עד שיגיעו לגיל 75. הם יכולים לצפות שיהיו להם כמה עבודות ואפילו כמה קריירות במהלך חיי העבודה שלהם.

אשת קריירה יכולה לצפות ל-50 שנה של חיי עבודה, מאמצע שנות ה-20 לחייה ועד אמצע שנות ה-70. יהיה זה סביר להניח שהיא תבנה לעצמה מוניטין ותבסס את עצמה, לפחות בקריירה הראשונה שלה, בין גיל 22 ל-35. היא תביא ילדים לעולם מתישהו בין גיל 25 לגיל 45. היא תרצה גמישות מקסימלית ושליטה בזמן שלה בעשר השנים שבהן ילדיה יהיו בני 8 עד 18, והיא צריכה לתכנן לקבל משרות שדורשות ממנה זמן מלא לאחר שילדיה יוצאים מהבית.

נשים שיולדות בסוף שנות ה-20 לחייהן יכולות להתמקד לחלוטין בעבודה בסוף שנות ה-40 לחייהן, כשעוד נותר זמן רב להגיע לפיסגה בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60.

לאורך הדרך, נשים צריכות לחשוב כיצד לטפס אל המנהיגות לא בשיפוע ישר כלפי מעלה, אלא במדרגות. מפעם לפעם יש מישורים (ואף עמקים) – כשהן מסרבות לקבל קידום ומעדיפות חיי משפחה, כשהן עוזבות משרות רבות עוצמה כדי להעביר שנה או שנתיים בבית או כשהן עוזבות את המסלול המקובל בדרכן המקצועית כדי לעבור למשרת ייעוץ או למיזם מסוים לכמה שנים. אני רואה את המישורים האלו כ”מרווחי השקעה”.

האטה בקצב ההתקדמות, לקיחת פסק זמן מדי פעם, בחירה בדרך חלופית במהלך התקופה הקריטית של ההורות – כל אלה צריכים להיות מקובלים יותר כהפסקה, ולא כפרישה. מוסדות יכולים גם לנקוט צעדים קונקרטיים כדי לקדם תהליך כזה.

אחת הדרכים הטובות ביותר להזיז את הנורמות החברתיות לכיוון הזה היא שימוש במודלים לחיקוי. קחו לדוגמה את מושל ניו ג’רזי, כריס כריסטי. במהלך הקמפיין שלו לנשיאות ב-2012 הוא החליט לוותר על המירוץ, מפני שחשש מהשפעתו על ילדיו. באירוע התרמה בלואיזיאנה הבהיר כריסטי שלא רצה להיות מרוחק מילדיו במשך זמן כה רב. בכיר רפובליקני שנכח באירוע סיפר כי “בנו של כריסטי התגעגע אליו לאחר שהוא היה בנסיעות במשך שלושה ימים, ולכן הוא היה צריך לחזור”. אולי לא אצביע לו אם יחליט פעם לרוץ לנשיאות, אבל אני בהחלט מעריצה אותו על הצעד שנקט.

גם ג’יימס סטיינברג, סגן מזכיר המדינה, וויליאם לין, סגן שר ההגנה, פרשו לאחר שנתיים בממשל אובאמה – כדי שיוכלו לבלות יותר זמן עם ילדיהם.

אם מחפשים מודלים נשיים לחיקוי, ייתכן שהראשונה תהיה מישל אובאמה. הרזומה שלה היה כמו זה של בעלה, אבל פעם אחר פעם במהלך הקריירה שלה היא קיבלה החלטות שנועדו לאפשר לה לעבוד במה שרצתה, וגם להיות סוג ההורה שהיא רוצה להיות.

היא עברה ממשרד עורכי דין רב השפעה למועצת העיר של שיקגו ומשם לאוניברסיטת שיקגו זמן קצר לפני שנולדו בנותיה, מהלך שאיפשר לה לעבוד במרחק עשר דקות נסיעה מהבית. היא סיפרה פעמים רבות כי חששה שכניסתו של בעלה לפוליטיקה תפגע בחיי המשפחה שלה, וכי היתה נחושה להגביל את השתתפותה במערכת הבחירות כדי להיות יותר זמן בבית.

גם בתור הגברת הראשונה, מישל היתה נחושה לאזן בין חובותיה הרשמיים לבין הזמן שלה עם משפחתה. היא אשת קריירה במשרה מלאה, אבל כזו שלוקחת “מרווחי השקעה” באופן ברור. יש לה האומץ וכושר השיפוט להשקיע בבנותיה בזמן שבו הן הכי זקוקות לה. ועוד צפויה לה קריירה מזהירה לאחר שתעזוב את הבית הלבן ובנותיה יעברו לקולג’.

גם הפמיניסטיות אשמות

נשים תרמו ל”פטיש” של חיים במימד אחד. הדור החלוצי של הפמיניסטיות הפרידו בין חייהן האישיים לבין חייהן המקצועיים, כדי להבטיח שלא יופלו לרעה בשל חוסר מחויבות לעבודתן. כשהייתי סטודנטית למשפטים בשנות ה-80 של המאה ה-20, נשים רבות שטיפסו אז במעלה הפירמידה המשפטית בחברות הניו-יורקיות אמרו לי שמעולם לא סיפרו בעבודה שהן נעדרו כי לקחו את הילד לרופא או הלכו להצגה בבית ספר: הן פשוט המציאו תירוץ הרבה יותר ניטרלי.

היום, לעומת זאת, נשים בעמדות כוח יכולות וצריכות לשנות את סביבתן, אף שהשינוי אינו קל. כשהתמניתי לדיקן של בית הספר על שם וודרו ווילסון ב-2002, החלטתי שאחד היתרונות בכך שאני אישה בעמדת כוח הוא שאני יכולה לשנות את הנורמות על ידי דיבור על ילדיי ועל הרצון שלי לחיות חיים מאוזנים. כשסיימתי את הישיבות בפקולטה בשעה 6 בערב, אמרתי שאני צריכה לחזור הביתה לארוחת ערב. הבהרתי לכל ארגוני הסטודנטים שאני לא משתתפת בארוחת הערב איתם, מפני שאני צריכה להיות בבית מ-6 עד 8, אבל אוכל לחזור אחר כך לפגישה.

אחרי כמה חודשים כאלה, כמה אסיסטנטיות הגיעו למשרדי די נסערות. “את חייבת להפסיק לדבר על הילדים שלך”, אמרה אחת מהן. “את לא מפגינה את הרצינות שאנשים מצפים לה מדיקן, וזה מזיק במיוחד, דווקא משום שאת האישה הראשונה שמכהנת כדיקן של בית הספר”. אמרתי להן שאני עושה את זה בכוונה, והמשכתי בכך.

עשר שנים לאחר מכן, בכל פעם שאני מוצגת בהרצאה או בפורום כזה או אחר, אני מתעקשת שהאיש שמציג אותי יציין שיש לי שני בנים. נראה לי מוזר שיציינו את התארים, הפרסים, המשרות ותחומי העניין שלי, ולא יכללו את המימד בחיי שהוא הכי חשוב עבורי – והוא חלק משמעותי מהזמן שלי. כמו שהשרה קלינטון פעם אמרה בראיון בטלוויזיה בבייג’ין, כשהמראיין שאל אותה על חתונתה הקרובה של צ’לסי: “אלה החיים האמיתיים שלי”.

אין זה אומר שאת צריכה להתעקש שעמיתייך יעבירו זמן בבהייה בתמונות של התינוק שלך או שישמעו על ההישגים האדירים של הגננת. זה כן אומר שאם את מגיעה באיחור שבוע אחד, מפני שזה תורך להסיע את הילדים לבית הספר – עלייך להיות כנה בנוגע למה שאת עושה. אכן, שריל סנדברג הודתה לאחרונה שלא רק שהיא עוזבת את העבודה בשעה 17:30 כדי לאכול ארוחת ערב עם משפחתה, אלא גם שבמשך שנים לא העזה להודות בכך, גם אם היא המשיכה בעבודתה מאוחר יותר באותו ערב. נכונותה להשמיע קול עכשיו היא צעד משמעותי בכיוון הנכון.

הגיע הזמן לאמץ פרויקט אושר לאומי. כבת לעיר שרלוטסוויל בווירג’יניה, ביתו של תומס ג’פרסון ושל האוניברסיטה שהוא הקים, גדלתי על הכרזת העצמאות, שזורמת בדמי. בפעם האחרונה שבדקתי, הוא לא הכריז על עצמאות ארה”ב בשם החיים, החירות וההצלחה המקצועית. הבה נגלה מחדש את המרדף אחר האושר, ונתחיל עם זה בבית.

לשים אישה בבית הלבן

אולי החדשות המעודדות ביותר בעניין השגת השינויים שהצעתי הוא שגברים מצטרפים למען המטרה. בתגובה לטיוטת מאמר זה, מרתה מינו, דיקן בית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד, כתבה לי כי שינוי אחד שהיא שמה לב אליו במהלך 30 השנים שהיא מלמדת משפטים הוא שהיום, הרבה יותר גברים צעירים שואלים כיצד הם יכולים לאזן בין העבודה למשפחה.

קל יותר להצהיר על שאיפות מופשטות מאשר לעשות ויתורים קונקרטיים, כמובן. הגברים האלה לא התמודדו מעולם עם השאלה אם הם מוכנים לוותר על התמחות או על עבודה יוקרתית, לסרב להצעת קידום או לעכב את מימוש מטרותיהם המקצועיות כדי לבלות יותר עם הילדים ולתמוך בקריירה של בנות זוגם.

עם זאת, ברגע שנוהלי העבודה ותרבות העבודה מתחילים להתפתח, השינויים עשויים לקרות מעצמם. קארה אוון, אותה בכירה במשרד החוץ הבריטי שעבדה עבור המשרד בלונדון מביתה שבדבלין, סיפרה לי כי היחס לעבודה הגמישה השתנה ברגע שהגברים במועצת המנהלים החלו בעצמם לעבוד מהבית יום בשבוע. בשני העשורים האחרונים, גברים הפכו להיות מעורבים יותר בנעשה בבית – וגם זה מעיד על שינוי משמעותי.

במבט קדימה, נשים ייטיבו לעשות אם יציגו את המשמעויות החברתיות והכלכליות של האיזון הזה, שמשפיעות על נשים ועל גברים גם יחד. אחרי הכל, יש לנו דור חדש של גברים צעירים, שגודלו על ידי אמהות עובדות. אני, למשל, מנסה להסביר לבניי שהמשמעות של “לתמוך במשפחה שלך” היא יותר מאשר להרוויח כסף.

זכיתי לעבוד, וגם לעבור הכשרה, עם נשים יוצאות דופן. לצפות בהילארי קלינטון בפעולה גורם לי להיות גאה להפליא – באינטליגנציה שלה, במומחיות, במקצועיות, בכריזמה ובעובדה שהיא מצליחה לרתק כל מי שבא להקשיב לה. אני מתמלאת בפרץ של גאווה כשאני רואה שער של מגזין שעליו מופיעות כריסטין לגארד, מנכ”לית קרן המטבע הבינלאומית, ואנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, שקועות בשיחה על הסוגיות החשובות ביותר בעולם. או כשאני רואה את סוזן רייס, שגרירת ארה”ב באו”ם, עומדת בנחישות לצידו של העם הסורי במועצת הביטחון.

הנשים האלו הן מודלים נפלאים לחיקוי. לו היתה לי בת, הייתי מעודדת אותה להסתכל עליהן. הייתי רוצה עולם שבו הנשים יהיו יוצאות מן הכלל, אבל לא חריגות. אני רוצה עולם שבו, כדברי ליסה ג’קסון, מנהלת הסוכנות להגנת הסביבה, “כדי להיות אישה חזקה, את לא צריכה לוותר על הדברים שמגדירים אותך כאישה. להעצים את עצמך אין זה אומר בהכרח לדחות את האמהוּת או לבטל את הנשיות”.

אני מעודדת ללא הרף את הנשים הצעירות בכיתות שלי לדבר יותר. עליהן לצבור ביטחון כדי להציג טוב יותר את התובנות ואת השאלות שלהן. אם נשים ישיגו אי פעם שוויון אמיתי כמו מנהיגיהן, אז נוכל להפסיק לקבל את הבחירות של הגברים כברירת מחדל או אידיאל. אנחנו חייבות להביא לשינוי המדיניות החברתית ולכופף את מסלולי הקריירה, שיתאימו גם לבחירות שלנו. יש לנו הכוח לעשות זאת, אם נחליט, ויש המון גברים שיעמדו לצידנו. בתהליך הזה ניצור חברה טובה יותר, עבור כל הנשים.

ייתכן שנצטרך לשים אישה בבית הלבן לפני שנוכל לשנות את תנאי העבודה של הנשים שעובדות בוול-מארט. אבל כשזה יקרה, נפסיק לדבר על השאלה אם נשים יכולות להשיג הכל. נתמקד קודם בשאלה אם אנחנו יכולות לעזור לאנשים לחיות חיים בריאים, מאושרים ופוריים, ולהעריך את האנשים שהם אוהבים לא פחות מאשר את ההצלחה שלה הם מצפים.